שלום לך, כאן אילנית 💛 חג השבועות מזכיר לנו את הקציר. את השיבולים הזהובות. את הפירות שכבר הבשילו. אבל לפני הקציר - הייתה דרך ארוכה. מישהו זרע. השקה. טיפח. שמר. התמיד. ונתן לזמן לעשות את שלו. והתהליך הזה גרם לי לחשוב על כל הפעמים שאנחנו מצפות מעצמנו להשתנות. אנחנו רוצות להרגיש טוב יותר מיד. לאהוב את עצמנו מיד. להפסיק לבקר את עצמנו מיד. אבל בדיוק כמו בטבע - גם שינוי פנימי הוא תהליך. כדי שמשהו חדש יצמח בתוכנו, צריך להתחיל לטפח אותו בעדינות ובהתמדה. ומתוך המקום הזה יצרתי את "חפשי את המטמון" שעשועון אודיו מיוחד ומלא תובנות, שבו אני מזמינה אותך לצאת למסע קטן, אמיץ ומפתיע. דרך השעשועון תראי את הטוב שכבר קיים בך. זה נעשה בצעדים קטנים ועקביים שיכולים לאט לאט לשנות את הדרך שבה את מתייחסת לעצמך. בנוסף לאודיו, מצורפת גם חוברת עבודה להדפסה בפורמט PDF, שתאפשר לך לעקוב יום־יום אחרי התהליך, ולראות איך עם הזמן משהו בתפיסה העצמית שלך מתחיל להשתנות ולהבשיל. והכי יפה? זה לא דורש הרבה זמן ביום. רק כמה דקות של תשומת לב לעצמך. כי בדיוק כמו שדה חיטה - גם אנחנו צריכות לטפח את מה שאנחנו רוצות לראות גדל בתוכנו. לכבוד שבועות, השעשועון זמין במחיר סמלי של 37 ש"ח בלבד חג שבועות שמח 🌾 אילנית 💛

שלום לך כאן אילנית פרימן, יצא לי לשים לב למשהו מעניין: לפעמים אני נוסעת עם המשפחה לטיול / חופשה או סתם נסיעה. ומה לעשות שהחיים קורים ולא תמיד הם נעימים. ולפעמים אני ממש כועסת ועצבנית ובעיקר צודקת. ולפעמים אני גם צועקת או מסתגרת. אבל מה? בתוך כל הבלאגן, אני מצליחה לשים לב ליופי של הנוף. אני רואה את הפרחים והעצים והציפורים. אני נהנית מהשמש (אם לא חם מידי), או מהרוח הקרירה. וזה מדהים. כי יש צד אחד שהוא בתוך כאוס של החיים. ובמקביל לגמרי ולחלוטין בו זמנית, יש צד נוסף שפשוט נהנה להיות בחיים. זה לא פיצול אישיות. זה בא ממקום שאוהב את החיים. ולכן, בין לבין אני גם מסוגלת להפנות את תשומת ליבם של בני המשפחה למשהו יפה שראיתי בחוץ, אפילו אם ממש לפני שניה לא הייתי הבן אדם הכי נחמד (בלשון המעטה). ולמה אני מספרת לך את זה? כי כל כך קל לפספס את הדברים הקטנים שבאמת עושים לנו טוב. דווקא הרגעים הפשוטים – חיוך אקראי, שמש נעימה על הפנים, שיחה קצרה שמרימה את הלב... יכולים להיות כל כך משמעותיים וממש לשנות את הפרספקטיבה לחיים. במשך השנים עשיתי עם עצמי ועם הילדים משחק של למצוא את " הניסים הקטנים של היום " הנס שנסעתי ולא היה פקק. הנס שהגעתי ולא היה תור להמתין. הנס שהתקשר אלי מישהו שחשבתי עליו. הנס שמישהו חייך אלי ברחוב, או אני אליו. הדברים הקטנים האלה שעשו לנו טוב על הלב. נו... את יודעת. אלה שקל לפספס. השבוע אני מזמינה אותך לעצור לרגע, לשים לב, ולהתמקד ביופי שבדברים הקטנים. נסי לשאול את עצמך במהלך היום: 💛 מה היה הרגע הקטן ששימח אותי היום? 💛 מה גרם לי לעצור ולחייך? 💛 איזה דבר קטן אני רוצה לקחת איתי גם למחר? אפשר אפילו לכתוב בסוף היום 2-3 את ה"ניסים הקטנים של היום". זה תרגול פשוט שיכול לשנות לגמרי את נקודת המבט. תזכרי: כשאנחנו מתרגלים מודעות, אנחנו לא משנים את המציאות, אלא את הדרך שבה אנחנו חווים אותה. מאחלת לך יום עם הרבה ניסים ורגעים קטנים של שמחה! שלך באהבה, אילנית

שלום לך כאן אילנית פרימן, אני רוצה להעניק לך מתנה קטנה, שהיא תזכורת גדולה לכולנו לקחת כמה רגעים בשביל עצמנו. ואני אשלח לך אותה מידי יום שישי בתקופה הקרובה. זו תרומתי הצנועה להכנסת שקט ושלווה בתקופה של כאוס ומלחמה. להלן מדיטציה שאני קוראת לה: מדיטצית הקשבה לעצמי במדיטציה אנו לומדים לשים לב לנשימות שלנו, דרך התבוננות במה שקורה בחזה שלנו בתהליך הנשימה. השקט שאנו מקבלים מעניק שלווה, נינוחות ובהירות. הוא גם עוזר לנו להתחבר לעצמנו ולצרכים והרצונות הראשוניים שלנו. אורך המדיטציה: 11:44 דק' בלבד. מתאים גם למתחילים, וגם למי שהזמן שלה קצר. קישור למדיטציה כאן להיכנס לרשימת התפוצה ולקבל דיוורים והצעות

הזמנה למפגש "שקט, נושמים"

יוסף מיכאלשווילי - קהילה שלמה חייבת לו את הזכות לעלות לארץ

הדרך שלי אינה קונבנציונלית, אבל היא שלי והיא לוקחת אותי לאן שאני רוצה להגיע !

האם חג הניסים האו רק בחנוכה ?

התג שבתמונה מהווה ציון דרך משמעותי עבורי

תמונה: Photo Art חמישי, 17 ביולי 2014 - צוק איתן. חמישי בלילה, כשהחיילים שלנו נכנסו קרקעית לעזה, אני עם דמעות בעיניים ותפילות ודאגה בלב נכנסתי לחדר לידה במנצ'סטר, ללדת את בני השלישי.... גם אחרי 9 שנים באנגליה ועוד מגורים קודמים בארצות שונות, הלב היה עדיין בישראל. לקח לי שנים להתרגל לחיים באנגליה. הייתי צריכה להתרגל להיות Mrs. Freeman ולא "סתם" אילנית. הייתי צריכה להתרגל לפורמליות ולנימוס הקר. ולכך שלעולם אין לדעת מה באמת חושבים ומרגישים שם, כי כולם מסתובבים כל הזמן עם מסכות. ואין הכוונה למסכות שהתרגלנו לראות בקורונה.... הייתי צריכה להתרגל לזה שחיים בתוך קהילה יהודית בחו"ל מחייבים יותר, מאשר החיים כישראלית בארץ. במיוחד למי שרוצה שהילדים שלו ילכו למסגרות יהודיות. הייתי צריכה להתרגל לזה שהמשפחה שלי, שהיא חלק בלתי נפרד ממני, רחוקה. זה היה קצת כמו לכרות לי איברים, אבל למדתי לחיות עם זה. בתום כל ביקור בישראל היה לי קשה מאוד לעזוב ולחזור לאנגליה, אבל שם היה מרכז חיינו. (בעלי אנגלי למי שתוהה למה). ואז הגיעו חגי תשרי 2014. כמו בכל שנה, גם הפעם היינו בישראל בחגים, אבל זו היתה הפעם הראשונה שחיכיתי כבר לחזור הביתה. לאנגליה. הפעם הראשונה שהרגשתי ששם זה הבית, ופה כבר פחות. ודווקא אז קרה המהפך ! סוף נובמבר 2014 - נאלצנו לקבל החלטה חד משמעית, איפה אנחנו רוצים לחיות. אנגליה או ישראל. לא, אנחנו לא פושעים הנמלטים מהחוק, אבל גם לאזרחים תמימים יש לעיתים אילוצים. ההחלטה היתה חייבת להתקבל באופן מיידי, והביצוע שלה היה צריך לצאת לפועל ללא דיחוי. וכששמו אותנו בלי שתכננו עם הגב לקיר, ועם סוג של אקדח לרקה - היה ברור לנו שחוזרים לישראל. ההחלטה נפלה בתוך דקות! 3 שבועות בדיוק עברו מאז שקיבלנו את ההחלטה לחזור, ועד שהיינו על המטוס בחזרה עם ילדנו ופקלאותינו. 3 שבועות של טירוף. לא אשכח איך ביד אחת הנקתי את נועם שהיה אז בן 4.5 חודשים, וביד השניה הסתובבתי בבית עם טאבלט וצילמתי רהיטים כדי להעלות לרשת למכירה. בתוך 3 שבועות בלבד, מכרנו 2 מכוניות (מתגעגעת ל CRV שהיתה שלי שם...), מכרתי את רוב הריהוט. ארגנתי משלוח לישראל עם השאר. מיינתי, ארזתי, זרקתי, סידרתי מסמכים רלוונטיים.... דאגתי שלילדים הגדולים יותר יהיו בית ספר וגן בארץ שיקבלו אותם באמצע השנה. וכל זאת בזמן שבעלי חיסל את העסק שהיה לו שם. אני לא יודעת אם אי פעם יצא לך לעבור דירה... אבל אם כן - תארי לך לעבור לעיר אחרת, או לארץ אחרת. יש כל כך הרבה דברים שצריך לדאוג להם, וחלק גדול מהם מתגלה תוך כדי תנועה. ולעשות כל זאת בתוך זמן כמעט אפס, עם 3 ילדים קטנים בבית. בלי שהיה לנו זמן להתכונן, או לתכנן, או אפילו להסתגל בכלל לרעיון. קפצנו ישירות לביצוע, כי המציאות חייבה אותנו. אבל... לאורך כל הזמן הזה היתה לבעלי ולי הרגשה שיש משהו גדול מאיתנו שקובע את המהלך. שזה לא קורה סתם. שאנחנו נישאים על פני גל שסוחף אותנו לישראל, כי ככה אלוהים או היקום או איך שלא תקראו לזה החליט. אחרת מה הבהלה? מה החיפזון? למה להתנהג כאילו אנחנו בורחים מפני אסון? יותר מזה ! היקום פשוט התגייס לעזור לנו לעלות על המטוס. משום מקום הופיעו כל מיני מלאכים שעזרו בסידור הבית, במיון החפצים. במכירה של הרהיטים. והעובדה ששתי המכוניות נמכרו בתוך דקות מרגע שפרסמנו אותן, הדהימה אותנו. במיוחד אחרי שבעלי ניסה כמה חודשים קודם למכור את שלו, ללא שום רמז לקונה. זה היה כאילו מישהו למעלה מוודא שנעזוב בתאריך שקבענו ! לא ידענו להסביר את זה, וגם לא התעכבנו לנסות להבין. היינו עסוקים באריזות. ביום חמישי, 14 בדצמבר 2014 נחתנו בישראל. ביום שישי, 15 בדצמבר 2014 קרסה התקרה בבית בו גרנו במנצ'סטר. לא נודע לנו על כך אלא שבוע לאחר מכן מהמתווך, ואז הבנו את הבהילות. פתאום היה ברור למה היה כל כך דחוף ליקום להוציא אותנו משם. ולמה אני בכלל מספרת לך את כל זה? היה נכון לחשוב שאני רוצה להעביר לך את המסר של ההתמסרות למה שהיקום רוצה בשבילנו, כי הוא תמיד מכוון אותנו לטוב. אבל האמת היא שהפעם הזו, זה הרבה יותר פשוט ! הסתיו הגיע. ופתאום התגעגעתי כל כך לשלכת באנגליה. לצבעים המשתנים של העצים. למדרכות המתמלאות ערימות של עלים. לגשם המטפטף. למעילים, לכפפות, לצעיפים.... אז זה פוסט קצת נוסטלגי, אבל הוא בא מהלב. ואם בין השורות המסר של התמסרות בכל זאת עובר - הרי זה משובח ! אוהבת תמיד, אילנית