שלום לך כאן אילנית פרימן, בין כיפור לסוכות החיים החליטו לקחת פנייה לא מתוכננת. בדרך למשרד נכנסתי לסופר, התכופפתי להרים משהו שנפל לי מהיד..... ונפלתי . מכה בראש, מכה בכתף, כחצי דקה או קצת יותר של ערפול, והרבה יותר מדי זמן בבדיקות ובמעקב אחר כך. למזלי, לא שברתי את הכתף, והכול כבר נבדק ומטופל. אבל כרגע אני עדיין בבית, בימי מחלה. אם להיות כנה, התאונה היא רק חלק קטן מתקופה שהיא לא בדיוק מה שהייתי קוראת לה "תקופה בשיאה". יש כרגע לא מעט דברים בחיי שנמצאים בתנועה: עבודה, בית, זוגיות... הרבה דברים שאני עדיין לא יודעת איך לאן הם הולכים. הרבה כאב וחששות, מלווים אותי בתקופה הזו, שמכריחה אותי להסתכל על החיים שוב ושוב ולבחון את מה שנכון לי. ברוב הדברים אני יודעת כבר מה כן, אני פשוט עוד לא יודעת איך להגיע לשם. בחול המועד נסעתי עם הילדים לאילת, וביליתי לא מעט בים. לא יכולתי לשחות, אבל כן עשיתי המון תרגילים במים, וממש יכולתי להרגיש אחרי כל פעם כזו קפיצה משמעותית בשיפור יכולת התנועה והכאב. אולי את יודעת גם שבחול המועד סוכות יש לי גם יום הולדת, בתאריך העברי. אב ל אני לא חושבת שאי פעם סיפרתי לך שיש לי היסטוריה שהגיע הזמן אולי לפרק את ההקשר שלה: מאז שאני ילדה, איכשהו שוב ושוב אני מוצאת את עצמי סביב יום ההולדת עם מחלה, נקע, שבר או איזושהי תקלה גופנית אחרת. כנראה שהגוף שלי אוהב לציין תאריכים בצורה דרמטית. 🙂 אבל אני לא באמת חושבת שהכול מקרי. לא התאונה. ואפילו לא המקום שבו הגוף שלי בחר לעצור אותי הפעם. הייתי זקוקה להפסקה הזאת. החיים הפכו בתקופה האחרונה לסוערים קצת יותר ממה שיכולתי להכיל, והנה, בלי שביקשתי, קיבלתי כמה שבועות שבהם פשוט הייתי חייבת לעצור. אין לי עדיין פתרונות לכל הדברים שנמצאים בתנועה בחיים שלי. אני לא יודעת עדיין בדיוק איך הדברים ייראו, איפה אהיה ומה ישתנה. אבל דבר אחד אני כבר יודעת: הם לא יישארו כפי שהם. התנועה כבר התחילה. אני מרגישה אותה בתוכי. אני יודעת שהיא שם. זזה. כפי שכתבתי במייל הקודם - אני עכשיו בעיקר מחפשת את האיך. ועכשיו זה כנראה רק עניין של זמן. אני כבר לא מפחדת מהשינויים הצפויים. אני אפילו שמחה. ובעיקר - אני סומכת על הקצב של הדברים. אז הנה, עוד לא חזרתי לגמרי לשגרה, אבל הכתף משתפרת, הילדים ואני כבר הספקנו ליהנות קצת מהים, ואני נכנסת לשנה החדשה שלי עם תחושה שמשהו חדש מתחיל לזוז. נראה לאן זה ילך. אילנית אז אני עוצרת. קצת נחה, קצת חושבת, קצת חוזרת לעצמי. אני מקווה שבקרוב אחזור גם לכאן, לשיחות שלנו.

שלום לך כאן אילנית פרימן, ידעת שלתמנון יש שלושה לבבות? וידעת ששניים מהלבבות מפסיקים כמעט לפעום כשהתמנון שוחה? לכן תמנונים מעדיפים, כשאפשר, לזחול על קרקעית הים. הם פשוט לא בנויים לכך שהכול יעבוד בעוצמה מלאה כל הזמן. וזה גרם לי לחשוב עלינו. כי לפעמים אנחנו חושבים שאנחנו דווקא כן בנויים לחיים בעוצמה מלאה כל הזמן. אחרת איך אנחנו מצליחים להחזיק הכול. לתפקד. לדאוג. להיות שם בשביל כולם. להמשיך גם כשאין כוח. ???? והנה עוד דבר מעניין על התמנון: חלק גדול מאוד ממערכת העצבים שלו נמצא בכלל בזרועות. שמונה זרועות, שכל אחת מהן מקבלת מידע מהסביבה ויכולה לפעול במידה מסוימת באופן עצמאי. אולי זו תמונה די טובה לחיים שלנו. כל כך הרבה דברים קורים במקביל, וכל אחד מהם מושך אותנו לכיוון אחר. עד שאנחנו כבר לא יודעים איפה אנחנו בתוך כל זה. אני אוהבת להתבונן בטבע וללמוד ממנו על החיים, ויש הרבה דברים שאפשר ללמוד משתי העובדות האלה על התמנונים. אבל לפני שאני כותבת לך מה אני חושבת, אשמח לשמוע דווקא ממך. מה את יכולה ללמוד מהעובדות על התמנונים? שלך, אילנית

שלום לך כאן אילנית, יש תקופות שבהן הכאב בא בגלים. חזק ועמוק. או עמום ורחוק. כזו הייתה התקופה שבה הלב שלי נשבר ממערכת יחסים שכל כך רציתי שתצליח. אם קראת את הספר שלי אז את יודעת על איזו תקופה אני מדבר. שי, שמופיע גם בספר שלי, לימד אותי אז משהו שלא אשכח. הוא אמר לי: "חבקי את הכאב". לא הבנתי למה הוא מתכוון. למה שארצה לחבק את הכאב? ואיך בכלל עושים את זה? אם ארצה לייפות את האמת אומר לך שהאינטואיציה סיפרה לי שכדאי לי לנסות. אבל זו תהיה רק חלק מהאמת. החלק שאני פחות גאה לחשוף הוא שבימים ההם כל כך רציתי שהוא יאהב אותי, שהייתי מוכנה להקשיב לכל שטות שהוא אומר. במבחן התוצאה: החלטתי לנסות. אז המצאתי לעצמי תרגיל: בכל פעם שהרגשתי את הכאב מתקרב, הייתי עוצמת לרגע את העיניים ומשוחחת איתו. בשקט. רק הוא ואני. הייתי אומרת לו: "בוא." "אל תפחד." "אתה יכול להגיע." "אני מבטיחה שלא אגרש אותך." אולי זה נשמע מוזר. אבל זו הייתה הדרך שלי להפסיק להילחם. וכשהוא באמת הגיע... הוא כאב. לפעמים אפילו מאוד. אבל במקום לברוח ממנו, נשארתי איתו. מבחוץ המשכתי לתפקד כרגיל באותם רגעים ממש. עבדתי. או קראתי ספר או צפיתי בטלויזיה. אבל מבפנים המשכתי ללחוש לו: "זה בסדר." "אני כאן." "תודה שבאת." ואז התחיל לקרות משהו שלא ציפיתי לו. הוא בא. וכאב. וסיים לכאוב בהדרגה. ופשוט יצא ממני החוצה. השתחרר בעצמו ושחרר אותי מלכאוב אותו. עד הגל הבא. וכל גל שהתשחרר, אפשר לכאב עמוק יותר לעלות. ולהתשחרר. עם השנים הבנתי שלא רק כאב עובד כך. גם פחד. וכעס. גם אשמה. וגעגוע. גם עצב. ועלבון. ובעצם, כל הרגשות כולם. אולי כל רגש שמגיע אלינו לא באמת מבקש שנגרש אותו. אולי הוא רק מבקש שמישהו יסכים להיות איתו לרגע. היום, כשאני פוגשת אנשים, אני לא ממהרת לחפש פתרונות. אני קודם מזמינה את מה שמבקש לבוא. ועוזרת למי שאיתי לשאול: ומה יקרה אם, רק לרגע, נפסיק להילחם בו? אם הלב שלך אמר "כן" בזמן שקראת את המילים האלה, אולי הגיע הזמן להקשיב לו. אני מזמינה אותך למפגש של "מרחבים בטוחים לרגשות מוסתרים" לא כדי להעלים את מה שאת מרגישה. אלא כדי לתת לו מקום בטוח, עד שלא יהיה צורך להילחם בו יותר. באהבה, אילנית

שלום יקרה, לפני זמן מה יצרתי את המפגשים הראשונים של "שקט נושמים". האמת? לא עשיתי את זה מתוך רעיון עסקי. עשיתי את זה מתוך צורך אישי. הרגשתי שגם אני צריכה לפעמים שעה אחת של שקט. שעה אחת שבה לא צריך להספיק, לא צריך להחזיק, ולא צריך לדאוג לאף אחד. רק לעצור לרגע. חשבתי שזה בדיוק מה שגם המשתתפות יקבלו. קצת שקט. קצת נשימה. לא לימדתי טכניקת נשימה מיוחדת. לא הבטחתי תוצאות. אבל אז התחילו להגיע התגובות. אישה אחת סיפרה שבפעם הראשונה אחרי הרבה זמן היא מצליחה לנשום בחופשיות. אחרת אמרה שכאב הגב שאיתו הגיעה פשוט נעלם. אחרות גילו כמה מתח, עומס או עצב הן מחזיקות בגוף, בלי שבכלל שמו לב. אני מודה שהופתעתי. פתאום הבנתי ש"שקט נושמים" הוא הרבה יותר משעה של שקט. יש משהו במרחב הזה שמאפשר לגוף ולנפש לעשות את מה שהם כנראה מבקשים כבר הרבה זמן. ואולי זה מה שכולנו צריכים. לא עוד פתרון. לא עוד שיטה. אלא מרחב בטוח להיות. לכן החלטתי לפתוח את "שקט נושמים" שוב. אם גם את מרגישה שהגיע הזמן לתת לעצמך שעה אחת כזאת, אשמח לפגוש אותך. 👉 פרטים נוספים כאן באהבה, אילנית

שלום לך, כאן אילנית 💛 אהובה, יש משהו שלא סיפרתי לך. כשעמדתי להוציא את "זה תלוי רק בך" לא פחדתי לחשוף את הכאב. גם לא את המקומות הנמוכים. לא פחדתי שיחשבו שאני חלשה. להפך! הייתי גאה בדרך שעשיתי. אבל היה משהו אחר שהטריד אותי מאוד: כיוון שהספר נכתב כיומנים שלי ובשבילי, ומעולם לא ציפיתי שהם יצאו לאור, אז כתבתי שם דברים מאוד אינטימיים. למשל....על סקס. אבל לא רק. יש קטעים שלמים שמתארים את המחשבות הכי כמוסות שלי. על תפיסת הערך העצמי שלי שהיתה ברצפה. על כך שלא רק שלא הרגשתי שווה, אלא ממש פגומה. על המאבק שלי באמונה שאני מטומטמת. ועוד ועוד.... ואלוהים עדי שממש פחדתי שהחלקים האלה של היומן ייחשפו. היו קטעים שממש שקלתי לצנזר. להוציא מהספר. לרכך. לייפות קצת. אבל ככל שהתקרבתי לרגע ההוצאה לאור, הבנתי שאם אעשה את זה — אני לא באמת אספר את הסיפור. אני אספר גרסה נוחה יותר שלו. ואני לא רציתי נוח. רציתי אמת. אולי זו גם הסיבה שהספר נגע בכל כך הרבה נשים. לא כי הסיפור שלי מיוחד. אלא כי הוא לא מוסתר. את לא צריכה להאמין לי. זה מונח לפניך, כי בתחילת כל פרק צירפתי לספר את העמוד המתאים בכתב ידי המקורי. אנשים שראו את זה אמרו לי שאני משוגעת! אחרים חשבו שזה מעשה מאוד אמיץ. אבל מבחינתי? זה פשוט היתה עוד דרך לחשוף את האמת כמו שהיא. בלי לייפות או לסנטז אותה כדי שתיראה טוב. אם קראת את המיילים האחרונים והרגשת שהם מדברים אלייך, אני חושבת שתמצאי את עצמך בין דפי הספר הרבה יותר ממה שאת מדמיינת. ולכן החלטתי לצרף לכל עותק מודפס גם מכתב אישי שלא נמצא בספר. לרכישת הספר המודפס לחצי כאן שלך תמיד, אילנית 💛

שלום לך, כאן אילנית. 💛 אני רוצה לספר לך על אישה שפגשתי. כמובן שאשמור על הפרטים שלה, אבל הסיפור שלה נשאר איתי. היא חיה עם עצבות במשך שנים. לא עצבות של יום רע. לא עצבות שבאה והולכת. עצבות שהפכה לחלק מהזהות. היא ניסתה להבין אותה. להילחם בה. להתגבר עליה. להעלים אותה... היא קראה ספרים. הלכה לטיפולים. ניסתה שיטות שונות. וכל פעם מחדש הפסידה במלחמה, כי העצבות נשארה. היא באה אלי במטרה ברורה: להיפטר מהעצבות. אלא שאני לא שאלתי: "למה את עצובה?" ולא: "איך ניפטר מהעצבות?" שאלתי: "אם העצבות הייתה יכולה לדבר, מה היא היתה אומרת לך?" התשובה הגיעה די מהר: העצבות לא באה להכאיב. היא באה להזכיר לה לשמוח. וברגע שהיא שינתה את ההתסכלות שלה - קרה משהו מדהים: עשרות שנים של מאבק הסתיימו בתוך דקות. לא כי העצבות נעלמה. אלא כי היא הפסיקה להיות האויב. פתאום היה אפשר לחבק אותה. להקשיב לה. להבין שהיא לא הסוהרת. היא השליחה. אני חושבת שרבים מאיתנו חיים כך. אנחנו נלחמים בפחד. נלחמים בכאב. נלחמים בכעס. נלחמים בחולשה. נלחמים בעצמנו. וככל שאנחנו נלחמים יותר, כך אנחנו מתעייפים יותר. לפעמים השחרור לא מגיע מזה שאנחנו מנצחים את מה שכואב. לפעמים השחרור מגיע כשאנחנו מפסיקים להילחם. זו אחת המתנות הכי גדולות שאני רואה שוב ושוב במפגשים. לאנשים לא תמיד חסר ידע. לפעמים חסרה להם זווית אחרת . שאלה אחרת. אפשרות אחרת. ואז משהו משתחרר. אם גם את עייפה מלהילחם במשהו בתוכך, אולי הגיע הזמן להפסיק לנסות לגרש אותו, ולהתחיל לשאול מה הוא בא לספר. אם משהו בסיפור הזה פגש גם אותך, אם יש בתוכך עצב, פחד, כעס או כאב שאת כבר עייפה מלהילחם בו, אולי הגיע הזמן שמישהי תעזור לך להקשיב למה שהוא מנסה לומר. במפגשי מרחבים מוגנים לרגשות מוסתרים אנחנו לא מנסים להילחם ברגשות. אנחנו לומדים להבין אותם, לחבק אותם, ולפעמים גם לגלות את המסר שהם מביאים. אם את מרגישה שהגיע הזמן להפסיק להילחם בעצמך, אני מזמינה אותך להעניק לעצמך מתנה במפגש מרחבים מוגנים לרגשות מוסתרים חיבוק 💛 אילנית

שלום לך, כאן אילנית. 💛 אני רוצה לספר לך על אחת הנשים הראשונות שליוויתי. היא הגיעה אלי לפני הרבה שנים. אני עוד הייתי חדשה יחסית. והיא אמרה לי משפט שלא אשכח לעולם: "אין לי סיבה לקום בבוקר." אני זוכרת את עצמי שומעת את הדברים ונבהלת. זה משפט גדול. כבד. מפחיד. והאמת? לא הייתי בטוחה שיש לי את הכלים לעזור לה. הרגשתי אחריות עצומה. עד כדי כך שבאותה תקופה הלכתי בעצמי לתהליך אימון. הייתי צריכה שמישהו יעזור לי להאמין שאני יכולה לעזור לה. אני זוכרת שאמרתי למאמנת שלי: "מה אם אני לא יודעת לעזור לה?" והיא ענתה לי משפט שלא שכחתי: "אם האישה הזאת הגיעה אלייך, כנראה שיש לך את מה שהיא צריכה." אז קבעתי עם אותה אישה פגישה. ועדיין חששתי (בלשון המעטה. נכון יותר לומר שהייתי ממש בחרדה). ואז קרה משהו שלא ציפיתי לו: הבנתי שלא חסרה לה עבודה. לא חסרה לה משפחה. לא חסרו לה חיים. חסרה לה אהבה. לא אהבה מאנשים אחרים. אהבה מעצמה. והדבר המעניין הוא שהיא בכלל לא ידעה שזאת הבעיה. היא לא הייתה מגיעה ואומרת: "אני לא אוהבת את עצמי." היא רק הרגישה שאין לה סיבה לקום בבוקר. לאט לאט התחלנו להסתכל. להקשיב. לגלות. והיא הסכימה לעשות דבר אחד שהוא לא מובן מאליו: היא סמכה עלי. היא הסכימה לנסות. היא הסכימה לראות דברים אחרת. והחיים שלה השתנו. אני לא אומרת שזה קרה ביום אחד. אבל אני כן יכולה לומר שהאישה שהגיעה אלי אז, והאישה שהיא היום, הן לא אותה אישה. לפעמים אני חושבת שגם אני השתניתי בזכותה. כי היא הייתה אחת הנשים הראשונות שלימדו אותי משהו שאני רואה עד היום שוב ושוב: אנשים לא תמיד מגיעים עם הבעיה האמיתית. אנשים באים כי הם עייפים. כי החיים שלהם תקועים. כי הם לא נושמים טוב, או לא ישנים מספיק. כי הזוגיות / הילדים / הפרנסה מקרטעים. הסיבות מגוונות. אבל לפעמים מתחת לכל אלה יש אדם. איש. אישה. שרוצה אהבה. שיראו אותו כמו שהוא. בלי שיפוט. בלי ביקורת. בלי אשמה. ואולי זה גם מה שאת רוצה? שיראו אותך, כמו שאת, ויאהבו אותך, רק כי זו את ? אני לא מחפשת לתקן אנשים. אני לא מחפשת לשנות אותם. אני לא חושבת שהם פגומים. במפגשי "ריפוי באהבה" אנחנו לא מחפשים מה לא בסדר. מה שאנחנו כן עושים זה מקשיבים. מחבקים. מקבלים. לפעמים זה כל ההבדל. 💛 אילנית

שלום לך, כאן אילנית 💛 בכנס השנתי האחרון של העמותה לניהול פרויקטים בישראל (PMI) נתתי הרצאה בנושא "בדידות בצמרת" ועל המחירים הסמויים של מי שמחזיק הרבה. אפילו העלתי כאן לאתר וידאו שהבן שלי צילם אם מעניין אותך לשמוע על הנושא. אבל הפוסט הזה הוא על רגע אחר. רגע קטן בתוך יום עמוס, מרגש ומשמעותי במיוחד עבורי. מיד תביני למה. כבר בתחילת הכנס קרא לי ולצוות שלי נשיא העמותה לניהול פרויקטים, מר משה יונה, והעניק לנו תעודות הוקרה מול 1,000 איש, על פרויקט שנמשך מספר חודשים. מלבדי, היו בצוות 6 אנשים שעבדו בהתנדבות (ובאינטנסיביות רבה) על תרגום והוצאה לאור של ספר מקצועי בתחום ניהול הפרויקטים. זו כבר הפעם השנייה שאני מובילה פרויקט כזה. וכאן מגיע החלק המעניין שריגש אותי. 3 מחברי הצוות המתרגם היו איתי עוד מהפרויקט הקודם. וכששאלתי אותם אם הם מוכנים לעשות גם את הפרויקט הזה, הם לא היססו ואמרו מיד שכן. וזה לא נגמר שם: בכנס הוצג ספר מקצועי נוסף שככל הנראה יצטרך תרגום, וכשיצא לנו לדבר על האפשרות של פרויקט נוסף בעתיד הקרוב, שאלתי את חברי הצוות אם ירצו להצטרף גם אליו. התשובה חזרה שוב בניסוחים שונים: "אם זה איתך - אנחנו בפנים." האמת? המשפט הזה ריגש אותי הרבה יותר מהתעודה. כי הוא גרם לי לעצור ולשאול את עצמי שאלה: למה אנשים חוזרים? תחשבי על זה - מה יוצא להם מזה? הם עובדים מאוד קשה במשך כמה חודשים. הם לא מקבלים כסף. זה בהתנדבות. הם אפילו לא רואים את הספר בהתהוותו, כי כל אחד מתרגם כל פעם כמה עמודים, אז אפילו אין להם רצף. ורק בכנס הם פתאום רואים את התמונה המלאה. ופתאום כולנו מבינים שהיינו חלק ממשהו הרבה יותר גדול מכמה עמודים שתורגמו פה ושם. אז למה הם חוזרים? למה אנשים חוזרים למקום מסוים. לקבוצה מסוימת. למורה מסוים. לקהילה מסוימת. הרי כולנו היינו במקומות שבהם למדנו דברים חשובים, אבל לא רצינו להישאר. ומצד שני, כולנו פגשנו מקומות שבהם קרה משהו אחר. מקומות שבהם הרגשנו שרואים אותנו. שיש לנו מקום. שאנחנו יכולים להיות בדיוק מי שאנחנו, ובו זמנית גם לצמוח ולהתפתח. ככל שאני חושבת על זה יותר, אני מגיעה למסקנה מעניינת: אנשים פורחים במקום שבו הם מרגישים בטוחים להיות הם. זה לא דבר מובן מאליו. אני חושבת שהרבה יותר אנשים זקוקים למקום כזה ממה שאנחנו נוטים לחשוב. אני רוצה לקוות שחברי הצוות הנאמן שלי, מרגישים את החיבוק והערכה והאהבה שאני רוחשת להם. ואולי, רק אולי, זו אחת הסיבות שבגינה הם מסכימים לחזור. וכאן זו הזדמנות טובה להזכיר את הצוות הנפלא שעבר איתי על הפרויקט: בתמונה (מימין לשמאל): משה יונה, נשיא PMI ישראל רן שחם תומר אהד אני :) לוטן מנור אריאלה שטיין חברים נוספים שלא הצליחו להגיע לכנס: הדס רביב עומר ריף מוקדש לצוות התרגום של PMBOK® Guide מהדורה 8. שלך תמיד, אילנית 💛 קרדיט לתמונה: ניב קנטור, אנשים ומחשבים

שלום לך כאן אילנית פרימן, ביום שישי האחרון הגעתי למפגש נטוורקינג ברעננה. לא באתי להרצות. לא באתי ללמד. והאמת שגם לא באתי לחפש לקוחות. באתי בגלל הבן שלי. כבר סיפרתי לך עליו. הוא בן 16.5, ובמשך שנים הוא מתמודד עם קושי ביצירת קשרים בינאישיים ובשיחות חולין. מה שיפה אצל הבן שלי זה שהוא מזהה שיש לו קושי, אבל הוא לא מדחיק או מתעלם. הוא לא אומר יהיה בסדר. אני אגדל. או לא צריך. להפך! הוא עובד על זה. הוא לא מחפש להיות מושלם, או להציג משהו שהוא לא. הוא פשוט מבין שתקשורת זה משהו מאוד בסיסי בחיים, ולכן מבקש לחזק את השריר הזה. בסוף האירוע הזמינו אנשים לעלות לבמה ולשתף. המנכ"ל הזמין דווקא אותי. אבל אני אמרתי לו: "לא. תזמין את הבן שלי." עכשיו תביני, הוא היה הכי צעיר שם. זה לא אירוע לבני נוער. והבן שלי בכל זאת עלה לבמה. והוא לא אמר - אין לי מה לעשות פה. הוא סיפר את הסיבה האמיתית לנוכחות שלו שם. הוא סיפר שלפעמים קשה לו לדבר עם אנשים. ושהאפליקציה של החברה שמחברת בין אנשים עזרה לו. באמצע הוא קצת נתקע. היסס. חיפש מילים. אבל לא התייאש. הוא המשיך. למרות הכל הוא המשיך ודיבר בביטחון. שיתף מעומק הלב. ופתאום הקהל מחא לו כפיים. קהל שהוא לא החברים שלו. לא המורה. לא המשפחה. אנשים זרים. מבוגרים. עשרות אנשים. אחר כך ניגשו אליו ואמרו לו שהוא נתן להם השראה. ומה שעוד מעניין זה שאחרי הבן שלי, עלה לבמה גבר בן חמישים ומשהו ואמר: "בזכותך עליתי לדבר." בדרך הביתה חשבתי על זה. כמה אנרגיה אנחנו משקיעות בלהסתיר את מה שקשה לנו. כמה אנחנו מנסות להיראות חזקות. כמה אנחנו מסתירות את המקומות שבהם אנחנו מרגישות לא מספיק. ואולי דווקא המקומות האלה - הם אלה שמאפשרים לאנשים אחרים להרגיש פחות לבד. אני לא בטוחה שהבן שלי הבין עד הסוף מה קרה שם. אבל אני יודעת כבר מניסיון משהו אחד חשוב: לפעמים ברגע שאנחנו מפסיקים להסתיר את מה שאולי נחשב חולשה, אנחנו נותנים גם לאחרים אומץ. או "סתם" רשות לנשום. להיות הם בלי להתבייש. מוקדש באהבה כחומר למחשבה שלך תמיד, אילנית