שלום לך, כאן אילנית. 💛 אני רוצה לספר לך על אישה שפגשתי. כמובן שאשמור על הפרטים שלה, אבל הסיפור שלה נשאר איתי. היא חיה עם עצבות במשך שנים. לא עצבות של יום רע. לא עצבות שבאה והולכת. עצבות שהפכה לחלק מהזהות. היא ניסתה להבין אותה. להילחם בה. להתגבר עליה. להעלים אותה... היא קראה ספרים. הלכה לטיפולים. ניסתה שיטות שונות. וכל פעם מחדש הפסידה במלחמה, כי העצבות נשארה. היא באה אלי במטרה ברורה: להיפטר מהעצבות. אלא שאני לא שאלתי: "למה את עצובה?" ולא: "איך ניפטר מהעצבות?" שאלתי: "אם העצבות הייתה יכולה לדבר, מה היא היתה אומרת לך?" התשובה הגיעה די מהר: העצבות לא באה להכאיב. היא באה להזכיר לה לשמוח. וברגע שהיא שינתה את ההתסכלות שלה - קרה משהו מדהים: עשרות שנים של מאבק הסתיימו בתוך דקות. לא כי העצבות נעלמה. אלא כי היא הפסיקה להיות האויב. פתאום היה אפשר לחבק אותה. להקשיב לה. להבין שהיא לא הסוהרת. היא השליחה. אני חושבת שרבים מאיתנו חיים כך. אנחנו נלחמים בפחד. נלחמים בכאב. נלחמים בכעס. נלחמים בחולשה. נלחמים בעצמנו. וככל שאנחנו נלחמים יותר, כך אנחנו מתעייפים יותר. לפעמים השחרור לא מגיע מזה שאנחנו מנצחים את מה שכואב. לפעמים השחרור מגיע כשאנחנו מפסיקים להילחם. זו אחת המתנות הכי גדולות שאני רואה שוב ושוב במפגשים. לאנשים לא תמיד חסר ידע. לפעמים חסרה להם זווית אחרת . שאלה אחרת. אפשרות אחרת. ואז משהו משתחרר. אם גם את עייפה מלהילחם במשהו בתוכך, אולי הגיע הזמן להפסיק לנסות לגרש אותו, ולהתחיל לשאול מה הוא בא לספר. אם משהו בסיפור הזה פגש גם אותך, אם יש בתוכך עצב, פחד, כעס או כאב שאת כבר עייפה מלהילחם בו, אולי הגיע הזמן שמישהי תעזור לך להקשיב למה שהוא מנסה לומר. במפגשי מרחבים מוגנים לרגשות מוסתרים אנחנו לא מנסים להילחם ברגשות. אנחנו לומדים להבין אותם, לחבק אותם, ולפעמים גם לגלות את המסר שהם מביאים. אם את מרגישה שהגיע הזמן להפסיק להילחם בעצמך, אני מזמינה אותך להעניק לעצמך מתנה במפגש מרחבים מוגנים לרגשות מוסתרים חיבוק 💛 אילנית

שלום לך, כאן אילנית. 💛 אני רוצה לספר לך על אחת הנשים הראשונות שליוויתי. היא הגיעה אלי לפני הרבה שנים. אני עוד הייתי חדשה יחסית. והיא אמרה לי משפט שלא אשכח לעולם: "אין לי סיבה לקום בבוקר." אני זוכרת את עצמי שומעת את הדברים ונבהלת. זה משפט גדול. כבד. מפחיד. והאמת? לא הייתי בטוחה שיש לי את הכלים לעזור לה. הרגשתי אחריות עצומה. עד כדי כך שבאותה תקופה הלכתי בעצמי לתהליך אימון. הייתי צריכה שמישהו יעזור לי להאמין שאני יכולה לעזור לה. אני זוכרת שאמרתי למאמנת שלי: "מה אם אני לא יודעת לעזור לה?" והיא ענתה לי משפט שלא שכחתי: "אם האישה הזאת הגיעה אלייך, כנראה שיש לך את מה שהיא צריכה." אז קבעתי עם אותה אישה פגישה. ועדיין חששתי (בלשון המעטה. נכון יותר לומר שהייתי ממש בחרדה). ואז קרה משהו שלא ציפיתי לו: הבנתי שלא חסרה לה עבודה. לא חסרה לה משפחה. לא חסרו לה חיים. חסרה לה אהבה. לא אהבה מאנשים אחרים. אהבה מעצמה. והדבר המעניין הוא שהיא בכלל לא ידעה שזאת הבעיה. היא לא הייתה מגיעה ואומרת: "אני לא אוהבת את עצמי." היא רק הרגישה שאין לה סיבה לקום בבוקר. לאט לאט התחלנו להסתכל. להקשיב. לגלות. והיא הסכימה לעשות דבר אחד שהוא לא מובן מאליו: היא סמכה עלי. היא הסכימה לנסות. היא הסכימה לראות דברים אחרת. והחיים שלה השתנו. אני לא אומרת שזה קרה ביום אחד. אבל אני כן יכולה לומר שהאישה שהגיעה אלי אז, והאישה שהיא היום, הן לא אותה אישה. לפעמים אני חושבת שגם אני השתניתי בזכותה. כי היא הייתה אחת הנשים הראשונות שלימדו אותי משהו שאני רואה עד היום שוב ושוב: אנשים לא תמיד מגיעים עם הבעיה האמיתית. אנשים באים כי הם עייפים. כי החיים שלהם תקועים. כי הם לא נושמים טוב, או לא ישנים מספיק. כי הזוגיות / הילדים / הפרנסה מקרטעים. הסיבות מגוונות. אבל לפעמים מתחת לכל אלה יש אדם. איש. אישה. שרוצה אהבה. שיראו אותו כמו שהוא. בלי שיפוט. בלי ביקורת. בלי אשמה. ואולי זה גם מה שאת רוצה? שיראו אותך, כמו שאת, ויאהבו אותך, רק כי זו את ? אני לא מחפשת לתקן אנשים. אני לא מחפשת לשנות אותם. אני לא חושבת שהם פגומים. במפגשי "ריפוי באהבה" אנחנו לא מחפשים מה לא בסדר. מה שאנחנו כן עושים זה מקשיבים. מחבקים. מקבלים. לפעמים זה כל ההבדל. 💛 אילנית

שלום לך, כאן אילנית 💛 בכנס השנתי האחרון של העמותה לניהול פרויקטים בישראל (PMI) נתתי הרצאה בנושא "בדידות בצמרת" ועל המחירים הסמויים של מי שמחזיק הרבה. אפילו העלתי כאן לאתר וידאו שהבן שלי צילם אם מעניין אותך לשמוע על הנושא. אבל הפוסט הזה הוא על רגע אחר. רגע קטן בתוך יום עמוס, מרגש ומשמעותי במיוחד עבורי. מיד תביני למה. כבר בתחילת הכנס קרא לי ולצוות שלי נשיא העמותה לניהול פרויקטים, מר משה יונה, והעניק לנו תעודות הוקרה מול 1,000 איש, על פרויקט שנמשך מספר חודשים. מלבדי, היו בצוות 6 אנשים שעבדו בהתנדבות (ובאינטנסיביות רבה) על תרגום והוצאה לאור של ספר מקצועי בתחום ניהול הפרויקטים. זו כבר הפעם השנייה שאני מובילה פרויקט כזה. וכאן מגיע החלק המעניין שריגש אותי. 3 מחברי הצוות המתרגם היו איתי עוד מהפרויקט הקודם. וכששאלתי אותם אם הם מוכנים לעשות גם את הפרויקט הזה, הם לא היססו ואמרו מיד שכן. וזה לא נגמר שם: בכנס הוצג ספר מקצועי נוסף שככל הנראה יצטרך תרגום, וכשיצא לנו לדבר על האפשרות של פרויקט נוסף בעתיד הקרוב, שאלתי את חברי הצוות אם ירצו להצטרף גם אליו. התשובה חזרה שוב בניסוחים שונים: "אם זה איתך - אנחנו בפנים." האמת? המשפט הזה ריגש אותי הרבה יותר מהתעודה. כי הוא גרם לי לעצור ולשאול את עצמי שאלה: למה אנשים חוזרים? תחשבי על זה - מה יוצא להם מזה? הם עובדים מאוד קשה במשך כמה חודשים. הם לא מקבלים כסף. זה בהתנדבות. הם אפילו לא רואים את הספר בהתהוותו, כי כל אחד מתרגם כל פעם כמה עמודים, אז אפילו אין להם רצף. ורק בכנס הם פתאום רואים את התמונה המלאה. ופתאום כולנו מבינים שהיינו חלק ממשהו הרבה יותר גדול מכמה עמודים שתורגמו פה ושם. אז למה הם חוזרים? למה אנשים חוזרים למקום מסוים. לקבוצה מסוימת. למורה מסוים. לקהילה מסוימת. הרי כולנו היינו במקומות שבהם למדנו דברים חשובים, אבל לא רצינו להישאר. ומצד שני, כולנו פגשנו מקומות שבהם קרה משהו אחר. מקומות שבהם הרגשנו שרואים אותנו. שיש לנו מקום. שאנחנו יכולים להיות בדיוק מי שאנחנו, ובו זמנית גם לצמוח ולהתפתח. ככל שאני חושבת על זה יותר, אני מגיעה למסקנה מעניינת: אנשים פורחים במקום שבו הם מרגישים בטוחים להיות הם. זה לא דבר מובן מאליו. אני חושבת שהרבה יותר אנשים זקוקים למקום כזה ממה שאנחנו נוטים לחשוב. אני רוצה לקוות שחברי הצוות הנאמן שלי, מרגישים את החיבוק והערכה והאהבה שאני רוחשת להם. ואולי, רק אולי, זו אחת הסיבות שבגינה הם מסכימים לחזור. וכאן זו הזדמנות טובה להזכיר את הצוות הנפלא שעבר איתי על הפרויקט: בתמונה (מימין לשמאל): משה יונה, נשיא PMI ישראל רן שחם תומר אהד אני :) לוטן מנור אריאלה שטיין חברים נוספים שלא הצליחו להגיע לכנס: הדס רביב עומר ריף מוקדש לצוות התרגום של PMBOK® Guide מהדורה 8. שלך תמיד, אילנית 💛 קרדיט לתמונה: ניב קנטור, אנשים ומחשבים

שלום לך כאן אילנית פרימן, ביום שישי האחרון הגעתי למפגש נטוורקינג ברעננה. לא באתי להרצות. לא באתי ללמד. והאמת שגם לא באתי לחפש לקוחות. באתי בגלל הבן שלי. כבר סיפרתי לך עליו. הוא בן 16.5, ובמשך שנים הוא מתמודד עם קושי ביצירת קשרים בינאישיים ובשיחות חולין. מה שיפה אצל הבן שלי זה שהוא מזהה שיש לו קושי, אבל הוא לא מדחיק או מתעלם. הוא לא אומר יהיה בסדר. אני אגדל. או לא צריך. להפך! הוא עובד על זה. הוא לא מחפש להיות מושלם, או להציג משהו שהוא לא. הוא פשוט מבין שתקשורת זה משהו מאוד בסיסי בחיים, ולכן מבקש לחזק את השריר הזה. בסוף האירוע הזמינו אנשים לעלות לבמה ולשתף. המנכ"ל הזמין דווקא אותי. אבל אני אמרתי לו: "לא. תזמין את הבן שלי." עכשיו תביני, הוא היה הכי צעיר שם. זה לא אירוע לבני נוער. והבן שלי בכל זאת עלה לבמה. והוא לא אמר - אין לי מה לעשות פה. הוא סיפר את הסיבה האמיתית לנוכחות שלו שם. הוא סיפר שלפעמים קשה לו לדבר עם אנשים. ושהאפליקציה של החברה שמחברת בין אנשים עזרה לו. באמצע הוא קצת נתקע. היסס. חיפש מילים. אבל לא התייאש. הוא המשיך. למרות הכל הוא המשיך ודיבר בביטחון. שיתף מעומק הלב. ופתאום הקהל מחא לו כפיים. קהל שהוא לא החברים שלו. לא המורה. לא המשפחה. אנשים זרים. מבוגרים. עשרות אנשים. אחר כך ניגשו אליו ואמרו לו שהוא נתן להם השראה. ומה שעוד מעניין זה שאחרי הבן שלי, עלה לבמה גבר בן חמישים ומשהו ואמר: "בזכותך עליתי לדבר." בדרך הביתה חשבתי על זה. כמה אנרגיה אנחנו משקיעות בלהסתיר את מה שקשה לנו. כמה אנחנו מנסות להיראות חזקות. כמה אנחנו מסתירות את המקומות שבהם אנחנו מרגישות לא מספיק. ואולי דווקא המקומות האלה - הם אלה שמאפשרים לאנשים אחרים להרגיש פחות לבד. אני לא בטוחה שהבן שלי הבין עד הסוף מה קרה שם. אבל אני יודעת כבר מניסיון משהו אחד חשוב: לפעמים ברגע שאנחנו מפסיקים להסתיר את מה שאולי נחשב חולשה, אנחנו נותנים גם לאחרים אומץ. או "סתם" רשות לנשום. להיות הם בלי להתבייש. מוקדש באהבה כחומר למחשבה שלך תמיד, אילנית

שלום לך, כאן אילנית 💛 הפעם סיפור אישי: בשבוע שעבר הבן שלי (בן 16.5) העביר הרצאה בכיתה. כדי להתכונן, ישבנו יחד על המצגת. דיברנו על איך מעבירים מסר. איך בונים הרצאה. איך שומרים על עניין. וכמובן שגם על עמידה מול קהל. על מה עושים כשיש תקלה. איך מתמודדים עם שאלה לא צפויה. עבדנו על זה שעות!!!! והתוצאה? הוא נתן הרצאה מ-ע-ל-פ-ת ! עכשיו תביני, מדובר בנער מופנם, קצת נחבא אל הכלים. מתקשה לעיתים קרובות להביע את עצמו. ופתאום לראות אותו עומד מול הכיתה ומרצה בביטחון. עם המון ידע. בלי להיבהל משאלות. אפילו מאלתר, ומשתמש מידי פעם בהומור... קשה לי לתאר לך את כמות הנחת רוח שהיתה לי. צפיתי בסרטון שצילמו בכיתה שוב ושוב, ולא הפסקתי להתפעם ולהתגאות בתוצאה הסופית. לא רק כי הוא עלה לבמה. לא רק כי הוא עשה את זה כמו מקצוען. לא רק כי הוא הצליח. אלא בגלל שזה ציון דרך משמעותי למהפך שהוא עובר. להתפתחות שלו. לזה שהוא מעז. ואת יודעת מה עוד שימח אותי? מגיל קטן אני לוקחת אותו לכנסים. הוא ראה אותי מארגנת כנסים. מרצה. מנחה. מחזיקה קהל. והוא למד. לא רק טכניקה. הוא למד שזה אפשרי. וכשדיברנו על ההרצאה שלו, (וזה עוד חלק ששימח אותי) הוא ידע לפרגן גם לי. הוא פשוט אמר: היה לי ממי ללמוד. יש לי אמא ש"שורפת" במות. בספר בטח היו כותבים עכשיו: הסמקתי אבל אני פשוט התפוצצתי מגאווה! אמרתי לו שיכול מאוד להיות שהוא נדבק בחיידק הבמות. הוא לא הכחיש. אפילו אישר שהיה לו מאוד כיף. וחזר ואמר: מה הפלא? זה הדוגמא שאני מקבל ממך! והוכחות כבר בשטח: המורה שלו שאל אותו בסיום ההרצאה אם ירצה להעביר אותה גם לכיתה אחרת, והבן שלי בלי להתבלבל אמר מיד "כן". תראי מה זה..... הילדים שלנו לא לומדים רק ממה שאנחנו אומרים. הם לומדים מאיך שאנחנו חיים. מהדרך שבה אנחנו מתמודדים עם פחד. מהאופן שבו אנחנו קמים אחרי כישלון. מהנכונות שלנו לנסות. מהאומץ שלנו לעמוד מול אנשים. מהאהבה שלנו ללמידה. לפעמים אנחנו מרגישים שאנחנו לא עושים מספיק. לפעמים אנחנו מסתכלים על כל מה שלא הספקנו לתת. אבל אז מגיע רגע קטן, כמעט במקרה, שמזכיר לנו משהו אחר: הילדים שלנו רואים הכל. והם לוקחים איתם דברים שלא תמיד ידענו שאנחנו מלמדים. ואם להיות כנה, לא פחות מהגאווה על ההרצאה עצמה, ועל הדרך שהבן שלי עשה, התרגשתי לראות את הדרך שאני עצמי עשיתי דרך העיניים שלו. ופתאום להבין שהוא לקח ממנה משהו לעצמו.. וזה שווה יותר מכל מחמאה. שלך תמיד, אילנית 💛

שלום לך, כאן אילנית 💛 חג השבועות מזכיר לנו את הקציר. את השיבולים הזהובות. את הפירות שכבר הבשילו. אבל לפני הקציר - הייתה דרך ארוכה. מישהו זרע. השקה. טיפח. שמר. התמיד. ונתן לזמן לעשות את שלו. והתהליך הזה גרם לי לחשוב על כל הפעמים שאנחנו מצפות מעצמנו להשתנות. אנחנו רוצות להרגיש טוב יותר מיד. לאהוב את עצמנו מיד. להפסיק לבקר את עצמנו מיד. אבל בדיוק כמו בטבע - גם שינוי פנימי הוא תהליך. כדי שמשהו חדש יצמח בתוכנו, צריך להתחיל לטפח אותו בעדינות ובהתמדה. ומתוך המקום הזה יצרתי את "חפשי את המטמון" שעשועון אודיו מיוחד ומלא תובנות, שבו אני מזמינה אותך לצאת למסע קטן, אמיץ ומפתיע. דרך השעשועון תראי את הטוב שכבר קיים בך. זה נעשה בצעדים קטנים ועקביים שיכולים לאט לאט לשנות את הדרך שבה את מתייחסת לעצמך. בנוסף לאודיו, מצורפת גם חוברת עבודה להדפסה בפורמט PDF, שתאפשר לך לעקוב יום־יום אחרי התהליך, ולראות איך עם הזמן משהו בתפיסה העצמית שלך מתחיל להשתנות ולהבשיל. והכי יפה? זה לא דורש הרבה זמן ביום. רק כמה דקות של תשומת לב לעצמך. כי בדיוק כמו שדה חיטה - גם אנחנו צריכות לטפח את מה שאנחנו רוצות לראות גדל בתוכנו. לכבוד שבועות, השעשועון זמין במחיר סמלי של 37 ש"ח בלבד חג שבועות שמח 🌾 אילנית 💛

שלום לך כאן אילנית פרימן, יצא לי לשים לב למשהו מעניין: לפעמים אני נוסעת עם המשפחה לטיול / חופשה או סתם נסיעה. ומה לעשות שהחיים קורים ולא תמיד הם נעימים. ולפעמים אני ממש כועסת ועצבנית ובעיקר צודקת. ולפעמים אני גם צועקת או מסתגרת. אבל מה? בתוך כל הבלאגן, אני מצליחה לשים לב ליופי של הנוף. אני רואה את הפרחים והעצים והציפורים. אני נהנית מהשמש (אם לא חם מידי), או מהרוח הקרירה. וזה מדהים. כי יש צד אחד שהוא בתוך כאוס של החיים. ובמקביל לגמרי ולחלוטין בו זמנית, יש צד נוסף שפשוט נהנה להיות בחיים. זה לא פיצול אישיות. זה בא ממקום שאוהב את החיים. ולכן, בין לבין אני גם מסוגלת להפנות את תשומת ליבם של בני המשפחה למשהו יפה שראיתי בחוץ, אפילו אם ממש לפני שניה לא הייתי הבן אדם הכי נחמד (בלשון המעטה). ולמה אני מספרת לך את זה? כי כל כך קל לפספס את הדברים הקטנים שבאמת עושים לנו טוב. דווקא הרגעים הפשוטים – חיוך אקראי, שמש נעימה על הפנים, שיחה קצרה שמרימה את הלב... יכולים להיות כל כך משמעותיים וממש לשנות את הפרספקטיבה לחיים. במשך השנים עשיתי עם עצמי ועם הילדים משחק של למצוא את " הניסים הקטנים של היום " הנס שנסעתי ולא היה פקק. הנס שהגעתי ולא היה תור להמתין. הנס שהתקשר אלי מישהו שחשבתי עליו. הנס שמישהו חייך אלי ברחוב, או אני אליו. הדברים הקטנים האלה שעשו לנו טוב על הלב. נו... את יודעת. אלה שקל לפספס. השבוע אני מזמינה אותך לעצור לרגע, לשים לב, ולהתמקד ביופי שבדברים הקטנים. נסי לשאול את עצמך במהלך היום: 💛 מה היה הרגע הקטן ששימח אותי היום? 💛 מה גרם לי לעצור ולחייך? 💛 איזה דבר קטן אני רוצה לקחת איתי גם למחר? אפשר אפילו לכתוב בסוף היום 2-3 את ה"ניסים הקטנים של היום". זה תרגול פשוט שיכול לשנות לגמרי את נקודת המבט. תזכרי: כשאנחנו מתרגלים מודעות, אנחנו לא משנים את המציאות, אלא את הדרך שבה אנחנו חווים אותה. מאחלת לך יום עם הרבה ניסים ורגעים קטנים של שמחה! שלך באהבה, אילנית

שלום לך כאן אילנית פרימן, אני רוצה להעניק לך מתנה קטנה, שהיא תזכורת גדולה לכולנו לקחת כמה רגעים בשביל עצמנו. ואני אשלח לך אותה מידי יום שישי בתקופה הקרובה. זו תרומתי הצנועה להכנסת שקט ושלווה בתקופה של כאוס ומלחמה. להלן מדיטציה שאני קוראת לה: מדיטצית הקשבה לעצמי במדיטציה אנו לומדים לשים לב לנשימות שלנו, דרך התבוננות במה שקורה בחזה שלנו בתהליך הנשימה. השקט שאנו מקבלים מעניק שלווה, נינוחות ובהירות. הוא גם עוזר לנו להתחבר לעצמנו ולצרכים והרצונות הראשוניים שלנו. אורך המדיטציה: 11:44 דק' בלבד. מתאים גם למתחילים, וגם למי שהזמן שלה קצר. קישור למדיטציה כאן להיכנס לרשימת התפוצה ולקבל דיוורים והצעות

הזמנה למפגש "שקט, נושמים"