שלום לך, כאן אילנית 💛 בכנס השנתי האחרון של העמותה לניהול פרויקטים בישראל (PMI) נתתי הרצאה בנושא "בדידות בצמרת" ועל המחירים הסמויים של מי שמחזיק הרבה. אפילו העלתי כאן לאתר וידאו שהבן שלי צילם אם מעניין אותך לשמוע על הנושא. אבל הפוסט הזה הוא על רגע אחר. רגע קטן בתוך יום עמוס, מרגש ומשמעותי במיוחד עבורי. מיד תביני למה. כבר בתחילת הכנס קרא לי ולצוות שלי נשיא העמותה לניהול פרויקטים, מר משה יונה, והעניק לנו תעודות הוקרה מול 1,000 איש, על פרויקט שנמשך מספר חודשים. מלבדי, היו בצוות 6 אנשים שעבדו בהתנדבות (ובאינטנסיביות רבה) על תרגום והוצאה לאור של ספר מקצועי בתחום ניהול הפרויקטים. זו כבר הפעם השנייה שאני מובילה פרויקט כזה. וכאן מגיע החלק המעניין שריגש אותי. 3 מחברי הצוות המתרגם היו איתי עוד מהפרויקט הקודם. וכששאלתי אותם אם הם מוכנים לעשות גם את הפרויקט הזה, הם לא היססו ואמרו מיד שכן. וזה לא נגמר שם: בכנס הוצג ספר מקצועי נוסף שככל הנראה יצטרך תרגום, וכשיצא לנו לדבר על האפשרות של פרויקט נוסף בעתיד הקרוב, שאלתי את חברי הצוות אם ירצו להצטרף גם אליו. התשובה חזרה שוב בניסוחים שונים: "אם זה איתך - אנחנו בפנים." האמת? המשפט הזה ריגש אותי הרבה יותר מהתעודה. כי הוא גרם לי לעצור ולשאול את עצמי שאלה: למה אנשים חוזרים? תחשבי על זה - מה יוצא להם מזה? הם עובדים מאוד קשה במשך כמה חודשים. הם לא מקבלים כסף. זה בהתנדבות. הם אפילו לא רואים את הספר בהתהוותו, כי כל אחד מתרגם כל פעם כמה עמודים, אז אפילו אין להם רצף. ורק בכנס הם פתאום רואים את התמונה המלאה. ופתאום כולנו מבינים שהיינו חלק ממשהו הרבה יותר גדול מכמה עמודים שתורגמו פה ושם. אז למה הם חוזרים? למה אנשים חוזרים למקום מסוים. לקבוצה מסוימת. למורה מסוים. לקהילה מסוימת. הרי כולנו היינו במקומות שבהם למדנו דברים חשובים, אבל לא רצינו להישאר. ומצד שני, כולנו פגשנו מקומות שבהם קרה משהו אחר. מקומות שבהם הרגשנו שרואים אותנו. שיש לנו מקום. שאנחנו יכולים להיות בדיוק מי שאנחנו, ובו זמנית גם לצמוח ולהתפתח. ככל שאני חושבת על זה יותר, אני מגיעה למסקנה מעניינת: אנשים פורחים במקום שבו הם מרגישים בטוחים להיות הם. זה לא דבר מובן מאליו. אני חושבת שהרבה יותר אנשים זקוקים למקום כזה ממה שאנחנו נוטים לחשוב. אני רוצה לקוות שחברי הצוות הנאמן שלי, מרגישים את החיבוק והערכה והאהבה שאני רוחשת להם. ואולי, רק אולי, זו אחת הסיבות שבגינה הם מסכימים לחזור. וכאן זו הזדמנות טובה להזכיר את הצוות הנפלא שעבר איתי על הפרויקט: בתמונה (מימין לשמאל): משה יונה, נשיא PMI ישראל רן שחם תומר אהד אני :) לוטן מנור אריאלה שטיין חברים נוספים שלא הצליחו להגיע לכנס: הדס רביב עומר ריף מוקדש לצוות התרגום של PMBOK® Guide מהדורה 8. שלך תמיד, אילנית 💛 קרדיט לתמונה: ניב קנטור, אנשים ומחשבים

שלום לך, כאן אילנית 💛 הפעם סיפור אישי: בשבוע שעבר הבן שלי (בן 16.5) העביר הרצאה בכיתה. כדי להתכונן, ישבנו יחד על המצגת. דיברנו על איך מעבירים מסר. איך בונים הרצאה. איך שומרים על עניין. וכמובן שגם על עמידה מול קהל. על מה עושים כשיש תקלה. איך מתמודדים עם שאלה לא צפויה. עבדנו על זה שעות!!!! והתוצאה? הוא נתן הרצאה מ-ע-ל-פ-ת ! עכשיו תביני, מדובר בנער מופנם, קצת נחבא אל הכלים. מתקשה לעיתים קרובות להביע את עצמו. ופתאום לראות אותו עומד מול הכיתה ומרצה בביטחון. עם המון ידע. בלי להיבהל משאלות. אפילו מאלתר, ומשתמש מידי פעם בהומור... קשה לי לתאר לך את כמות הנחת רוח שהיתה לי. צפיתי בסרטון שצילמו בכיתה שוב ושוב, ולא הפסקתי להתפעם ולהתגאות בתוצאה הסופית. לא רק כי הוא עלה לבמה. לא רק כי הוא עשה את זה כמו מקצוען. לא רק כי הוא הצליח. אלא בגלל שזה ציון דרך משמעותי למהפך שהוא עובר. להתפתחות שלו. לזה שהוא מעז. ואת יודעת מה עוד שימח אותי? מגיל קטן אני לוקחת אותו לכנסים. הוא ראה אותי מארגנת כנסים. מרצה. מנחה. מחזיקה קהל. והוא למד. לא רק טכניקה. הוא למד שזה אפשרי. וכשדיברנו על ההרצאה שלו, (וזה עוד חלק ששימח אותי) הוא ידע לפרגן גם לי. הוא פשוט אמר: היה לי ממי ללמוד. יש לי אמא ש"שורפת" במות. בספר בטח היו כותבים עכשיו: הסמקתי אבל אני פשוט התפוצצתי מגאווה! אמרתי לו שיכול מאוד להיות שהוא נדבק בחיידק הבמות. הוא לא הכחיש. אפילו אישר שהיה לו מאוד כיף. וחזר ואמר: מה הפלא? זה הדוגמא שאני מקבל ממך! והוכחות כבר בשטח: המורה שלו שאל אותו בסיום ההרצאה אם ירצה להעביר אותה גם לכיתה אחרת, והבן שלי בלי להתבלבל אמר מיד "כן". תראי מה זה..... הילדים שלנו לא לומדים רק ממה שאנחנו אומרים. הם לומדים מאיך שאנחנו חיים. מהדרך שבה אנחנו מתמודדים עם פחד. מהאופן שבו אנחנו קמים אחרי כישלון. מהנכונות שלנו לנסות. מהאומץ שלנו לעמוד מול אנשים. מהאהבה שלנו ללמידה. לפעמים אנחנו מרגישים שאנחנו לא עושים מספיק. לפעמים אנחנו מסתכלים על כל מה שלא הספקנו לתת. אבל אז מגיע רגע קטן, כמעט במקרה, שמזכיר לנו משהו אחר: הילדים שלנו רואים הכל. והם לוקחים איתם דברים שלא תמיד ידענו שאנחנו מלמדים. ואם להיות כנה, לא פחות מהגאווה על ההרצאה עצמה, ועל הדרך שהבן שלי עשה, התרגשתי לראות את הדרך שאני עצמי עשיתי דרך העיניים שלו. ופתאום להבין שהוא לקח ממנה משהו לעצמו.. וזה שווה יותר מכל מחמאה. שלך תמיד, אילנית 💛

שלום לך, כאן אילנית 💛 חג השבועות מזכיר לנו את הקציר. את השיבולים הזהובות. את הפירות שכבר הבשילו. אבל לפני הקציר - הייתה דרך ארוכה. מישהו זרע. השקה. טיפח. שמר. התמיד. ונתן לזמן לעשות את שלו. והתהליך הזה גרם לי לחשוב על כל הפעמים שאנחנו מצפות מעצמנו להשתנות. אנחנו רוצות להרגיש טוב יותר מיד. לאהוב את עצמנו מיד. להפסיק לבקר את עצמנו מיד. אבל בדיוק כמו בטבע - גם שינוי פנימי הוא תהליך. כדי שמשהו חדש יצמח בתוכנו, צריך להתחיל לטפח אותו בעדינות ובהתמדה. ומתוך המקום הזה יצרתי את "חפשי את המטמון" שעשועון אודיו מיוחד ומלא תובנות, שבו אני מזמינה אותך לצאת למסע קטן, אמיץ ומפתיע. דרך השעשועון תראי את הטוב שכבר קיים בך. זה נעשה בצעדים קטנים ועקביים שיכולים לאט לאט לשנות את הדרך שבה את מתייחסת לעצמך. בנוסף לאודיו, מצורפת גם חוברת עבודה להדפסה בפורמט PDF, שתאפשר לך לעקוב יום־יום אחרי התהליך, ולראות איך עם הזמן משהו בתפיסה העצמית שלך מתחיל להשתנות ולהבשיל. והכי יפה? זה לא דורש הרבה זמן ביום. רק כמה דקות של תשומת לב לעצמך. כי בדיוק כמו שדה חיטה - גם אנחנו צריכות לטפח את מה שאנחנו רוצות לראות גדל בתוכנו. לכבוד שבועות, השעשועון זמין במחיר סמלי של 37 ש"ח בלבד חג שבועות שמח 🌾 אילנית 💛

שלום לך כאן אילנית פרימן, יצא לי לשים לב למשהו מעניין: לפעמים אני נוסעת עם המשפחה לטיול / חופשה או סתם נסיעה. ומה לעשות שהחיים קורים ולא תמיד הם נעימים. ולפעמים אני ממש כועסת ועצבנית ובעיקר צודקת. ולפעמים אני גם צועקת או מסתגרת. אבל מה? בתוך כל הבלאגן, אני מצליחה לשים לב ליופי של הנוף. אני רואה את הפרחים והעצים והציפורים. אני נהנית מהשמש (אם לא חם מידי), או מהרוח הקרירה. וזה מדהים. כי יש צד אחד שהוא בתוך כאוס של החיים. ובמקביל לגמרי ולחלוטין בו זמנית, יש צד נוסף שפשוט נהנה להיות בחיים. זה לא פיצול אישיות. זה בא ממקום שאוהב את החיים. ולכן, בין לבין אני גם מסוגלת להפנות את תשומת ליבם של בני המשפחה למשהו יפה שראיתי בחוץ, אפילו אם ממש לפני שניה לא הייתי הבן אדם הכי נחמד (בלשון המעטה). ולמה אני מספרת לך את זה? כי כל כך קל לפספס את הדברים הקטנים שבאמת עושים לנו טוב. דווקא הרגעים הפשוטים – חיוך אקראי, שמש נעימה על הפנים, שיחה קצרה שמרימה את הלב... יכולים להיות כל כך משמעותיים וממש לשנות את הפרספקטיבה לחיים. במשך השנים עשיתי עם עצמי ועם הילדים משחק של למצוא את " הניסים הקטנים של היום " הנס שנסעתי ולא היה פקק. הנס שהגעתי ולא היה תור להמתין. הנס שהתקשר אלי מישהו שחשבתי עליו. הנס שמישהו חייך אלי ברחוב, או אני אליו. הדברים הקטנים האלה שעשו לנו טוב על הלב. נו... את יודעת. אלה שקל לפספס. השבוע אני מזמינה אותך לעצור לרגע, לשים לב, ולהתמקד ביופי שבדברים הקטנים. נסי לשאול את עצמך במהלך היום: 💛 מה היה הרגע הקטן ששימח אותי היום? 💛 מה גרם לי לעצור ולחייך? 💛 איזה דבר קטן אני רוצה לקחת איתי גם למחר? אפשר אפילו לכתוב בסוף היום 2-3 את ה"ניסים הקטנים של היום". זה תרגול פשוט שיכול לשנות לגמרי את נקודת המבט. תזכרי: כשאנחנו מתרגלים מודעות, אנחנו לא משנים את המציאות, אלא את הדרך שבה אנחנו חווים אותה. מאחלת לך יום עם הרבה ניסים ורגעים קטנים של שמחה! שלך באהבה, אילנית

שלום לך כאן אילנית פרימן, אני רוצה להעניק לך מתנה קטנה, שהיא תזכורת גדולה לכולנו לקחת כמה רגעים בשביל עצמנו. ואני אשלח לך אותה מידי יום שישי בתקופה הקרובה. זו תרומתי הצנועה להכנסת שקט ושלווה בתקופה של כאוס ומלחמה. להלן מדיטציה שאני קוראת לה: מדיטצית הקשבה לעצמי במדיטציה אנו לומדים לשים לב לנשימות שלנו, דרך התבוננות במה שקורה בחזה שלנו בתהליך הנשימה. השקט שאנו מקבלים מעניק שלווה, נינוחות ובהירות. הוא גם עוזר לנו להתחבר לעצמנו ולצרכים והרצונות הראשוניים שלנו. אורך המדיטציה: 11:44 דק' בלבד. מתאים גם למתחילים, וגם למי שהזמן שלה קצר. קישור למדיטציה כאן להיכנס לרשימת התפוצה ולקבל דיוורים והצעות

הזמנה למפגש "שקט, נושמים"

תודה על הנס

יוסף מיכאלשווילי - קהילה שלמה חייבת לו את הזכות לעלות לארץ

הדרך שלי אינה קונבנציונלית, אבל היא שלי והיא לוקחת אותי לאן שאני רוצה להגיע !