תמונה: Photo Art חמישי, 17 ביולי 2014 - צוק איתן. חמישי בלילה, כשהחיילים שלנו נכנסו קרקעית לעזה, אני עם דמעות בעיניים ותפילות ודאגה בלב נכנסתי לחדר לידה במנצ'סטר, ללדת את בני השלישי.... גם אחרי 9 שנים באנגליה ועוד מגורים קודמים בארצות שונות, הלב היה עדיין בישראל. לקח לי שנים להתרגל לחיים באנגליה. הייתי צריכה להתרגל להיות Mrs. Freeman ולא "סתם" אילנית. הייתי צריכה להתרגל לפורמליות ולנימוס הקר. ולכך שלעולם אין לדעת מה באמת חושבים ומרגישים שם, כי כולם מסתובבים כל הזמן עם מסכות. ואין הכוונה למסכות שהתרגלנו לראות בקורונה.... הייתי צריכה להתרגל לזה שחיים בתוך קהילה יהודית בחו"ל מחייבים יותר, מאשר החיים כישראלית בארץ. במיוחד למי שרוצה שהילדים שלו ילכו למסגרות יהודיות. הייתי צריכה להתרגל לזה שהמשפחה שלי, שהיא חלק בלתי נפרד ממני, רחוקה. זה היה קצת כמו לכרות לי איברים, אבל למדתי לחיות עם זה. בתום כל ביקור בישראל היה לי קשה מאוד לעזוב ולחזור לאנגליה, אבל שם היה מרכז חיינו. (בעלי אנגלי למי שתוהה למה). ואז הגיעו חגי תשרי 2014. כמו בכל שנה, גם הפעם היינו בישראל בחגים, אבל זו היתה הפעם הראשונה שחיכיתי כבר לחזור הביתה. לאנגליה. הפעם הראשונה שהרגשתי ששם זה הבית, ופה כבר פחות. ודווקא אז קרה המהפך ! סוף נובמבר 2014 - נאלצנו לקבל החלטה חד משמעית, איפה אנחנו רוצים לחיות. אנגליה או ישראל. לא, אנחנו לא פושעים הנמלטים מהחוק, אבל גם לאזרחים תמימים יש לעיתים אילוצים. ההחלטה היתה חייבת להתקבל באופן מיידי, והביצוע שלה היה צריך לצאת לפועל ללא דיחוי. וכששמו אותנו בלי שתכננו עם הגב לקיר, ועם סוג של אקדח לרקה - היה ברור לנו שחוזרים לישראל. ההחלטה נפלה בתוך דקות! 3 שבועות בדיוק עברו מאז שקיבלנו את ההחלטה לחזור, ועד שהיינו על המטוס בחזרה עם ילדנו ופקלאותינו. 3 שבועות של טירוף. לא אשכח איך ביד אחת הנקתי את נועם שהיה אז בן 4.5 חודשים, וביד השניה הסתובבתי בבית עם טאבלט וצילמתי רהיטים כדי להעלות לרשת למכירה. בתוך 3 שבועות בלבד, מכרנו 2 מכוניות (מתגעגעת ל CRV שהיתה שלי שם...), מכרתי את רוב הריהוט. ארגנתי משלוח לישראל עם השאר. מיינתי, ארזתי, זרקתי, סידרתי מסמכים רלוונטיים.... דאגתי שלילדים הגדולים יותר יהיו בית ספר וגן בארץ שיקבלו אותם באמצע השנה. וכל זאת בזמן שבעלי חיסל את העסק שהיה לו שם. אני לא יודעת אם אי פעם יצא לך לעבור דירה... אבל אם כן - תארי לך לעבור לעיר אחרת, או לארץ אחרת. יש כל כך הרבה דברים שצריך לדאוג להם, וחלק גדול מהם מתגלה תוך כדי תנועה. ולעשות כל זאת בתוך זמן כמעט אפס, עם 3 ילדים קטנים בבית. בלי שהיה לנו זמן להתכונן, או לתכנן, או אפילו להסתגל בכלל לרעיון. קפצנו ישירות לביצוע, כי המציאות חייבה אותנו. אבל... לאורך כל הזמן הזה היתה לבעלי ולי הרגשה שיש משהו גדול מאיתנו שקובע את המהלך. שזה לא קורה סתם. שאנחנו נישאים על פני גל שסוחף אותנו לישראל, כי ככה אלוהים או היקום או איך שלא תקראו לזה החליט. אחרת מה הבהלה? מה החיפזון? למה להתנהג כאילו אנחנו בורחים מפני אסון? יותר מזה ! היקום פשוט התגייס לעזור לנו לעלות על המטוס. משום מקום הופיעו כל מיני מלאכים שעזרו בסידור הבית, במיון החפצים. במכירה של הרהיטים. והעובדה ששתי המכוניות נמכרו בתוך דקות מרגע שפרסמנו אותן, הדהימה אותנו. במיוחד אחרי שבעלי ניסה כמה חודשים קודם למכור את שלו, ללא שום רמז לקונה. זה היה כאילו מישהו למעלה מוודא שנעזוב בתאריך שקבענו ! לא ידענו להסביר את זה, וגם לא התעכבנו לנסות להבין. היינו עסוקים באריזות. ביום חמישי, 14 בדצמבר 2014 נחתנו בישראל. ביום שישי, 15 בדצמבר 2014 קרסה התקרה בבית בו גרנו במנצ'סטר. לא נודע לנו על כך אלא שבוע לאחר מכן מהמתווך, ואז הבנו את הבהילות. פתאום היה ברור למה היה כל כך דחוף ליקום להוציא אותנו משם. ולמה אני בכלל מספרת לך את כל זה? היה נכון לחשוב שאני רוצה להעביר לך את המסר של ההתמסרות למה שהיקום רוצה בשבילנו, כי הוא תמיד מכוון אותנו לטוב. אבל האמת היא שהפעם הזו, זה הרבה יותר פשוט ! הסתיו הגיע. ופתאום התגעגעתי כל כך לשלכת באנגליה. לצבעים המשתנים של העצים. למדרכות המתמלאות ערימות של עלים. לגשם המטפטף. למעילים, לכפפות, לצעיפים.... אז זה פוסט קצת נוסטלגי, אבל הוא בא מהלב. ואם בין השורות המסר של התמסרות בכל זאת עובר - הרי זה משובח ! אוהבת תמיד, אילנית