קפצתי למים עמוקים של אי וודאות, וזה מצליח לי בגדול
שלום לך
כאן אילנית פרימן
נעלמתי לתקופה ארוכה יחסית.
ואני חושבת שמגיע לך לדעת מה קורה.
אז ככה:
בחודשים האחרונים אני עוברת שינוי מאוד גדול בחיים שלי.
שינוי לטובה 💞
שנים אני מדברת איתך על מימוש הפוטנציאל,
ועל כמה זה חשוב,
וכמה זה פוגע לנו בנפש כשאנחנו חיים קטן ולא מספק.
וכמו שאת יודעת - מה שאני ממליצה לך - אני קודם כל ממליצה לעצמי.
במשך תקופה ארוכה הרגשתי שאני עושה משהו מאוד חשוב כאן,
מאוד נהניתי ממה שעשיתי וגם קיבלתי פידבקים מדהימים מלקוחות.
אבל...
היה אבל בחיים המקצועיים שלי.
הרגשתי שאני לא נמצאת במקום המדויק ביותר שלי.
משהו היה חסר, ולא בדיוק ידעתי להגדיר מה.
אז עשיתי תהליך מאוד ארוך ומתיש של חקירה.
היו לי הרבה מאוד רגעי ייאוש ששום דבר לא משתנה.
הרגשתי הרבה פעמים שכנראה שלעולם לא באמת אמצא את עצמי.
שזה לוקח הרבה יותר מידי זמן, ושלמרות כל העבודה הפנימית -
עדיין בגיל 50+, אין לי את הכיוון המדויק שלי בחיים.
ואני לא מדברת איתך על שבוע-שבועיים.
אני מדברת איתך על שנתיים ויותר מאז שיצאתי לדרך עצמאית
עם שיטת מ.א.פ למימוש הפוטנציאל !
במשך השנתיים האלה ליוותה אותי איריס המדהימה תקופה ארוכה מאוד.
היא דווקא לא התייאשה ממני, למרות כל הבורות שנפלתי אליהם בדרך.
ואחריה הלכתי לעוד מאמנים שניסו כל אחד בדרכו הוא,
להעלות אותי על המסלול הנכון.
ובחודשים האחרונים זה סוף סוף קורה !
סיפרתי כאן באחד המיילים הקודמים שלי
על כך שהתחלתי במקביל למה שאני עושה פה
גם לתת שירות לעמותה לניהול פרויקטים בישראל (PMI).
אפשר לטעון שהגעתי לעמותה במקרה.
אלא שאני חושבת שהיקום פשוט זימן לי הזדמנות לגדול, ובענק.
נכנסתי לתפקיד עם סקרנות מאוד גדולה לראות כמה רחוק הוא יקח אותי,
כי היה לי לגמרי ברור שזו הדרך שלי להגיע לשלב הבא.
הבנתי מאוד מהר שהתפקיד בעמותה מוציא ממני
סט כישורים שהיה רדום במשך תקופה ארוכה.
סט כישורים שהם הם הפוטנציאל האמיתי הגלום בי.
סט כישורים שידעתי שקיים בי, ושבא לידי ביטוי מאוד יפה בעבר,
אלא שהוא נדחק הצידה עם כל הפעילות הענפה שלי בתחומים אחרים.
ופתאום, כשסט הכישורים הזה התחיל לבוא לידי ביטוי בתפקיד החדש,
הרגשתי שאני מתחילה ממש לפרוח.
אם לומר את האמת - אני חושבת שסוף סוף עליתי על המסלול המדויק,
למרות שעוד לא הגעתי לסוף הדרך.
אני חושבת שיש לי עוד עבודה בעניין של המטרה הסופית,
אבל אני חד משמעית נמצאת במסלול שיוביל אותי אליה.
אין לי ספק.
ואין לי התלבטות.
את בטח תוהה מהו אותו סט כישורים?
אז במקום לפרט לך את היכולות שלי אספר לך מה היה בחודש האחרון:
לעמותה יש 2 כנסים בשנה.
כנס שנתי גדול של כ - 1,000 איש,
וכנס קטן יותר בסוף השנה.
אלא שהקורונה שינתה את כללי המשחק לכולם.
אז ארגנתי לעמותה כנס היברידי,
שזה אומר 7 כנסים וירטואלים + כנס מסכם פיזי
שהיה בלגו בראשון לציון.
אני הייתי אמונה על הארגון וההנחייה של כל 8 הכנסים הללו.
הבאתי (בעזרת 2 מתנדבים שעזרו לי יד ביד)
23 מרצים מישראל, ארה"ב ואוסטרליה לכנסים הוירטואלים.
ועוד מרצים מישראל ומאירלנד לכנס הפיזי.
אני עצמי נתתי גם הרצאה שסיכמה את האירועים כולם בכנס הפיזי.
הרצאה שזכתה לשבחים רבים.
במשך 8 ימים הייתי על הבמה הוירטואלית והפיזית,
ישירות במרכז של אור הזרקורים.
קיבלתי עשרות פידבקים מפרגנים במיוחד על הארגון,
על ההנחייה, על ההרצאה.
מנכ"ל העמותה אמר לי שברור לי שהיום (במפגש הפיזי)
יתייחסו אלי כמו אל כלה...
ואכן כך היה !
אנשים ניגשו אלי רק כדי ללחוץ לי את היד ולומר כל הכבוד.
הייתי סוג של סלבריטי ליום, כי כולם הכירו אותי מהכנסים הוירטואליים שקדמו לפיזי.
למעשה, הם מכירים אותי עוד מלפני כן.
כי בחודשים האחרונים אני כותבת להם ניוזלטר אחת לשבוע,
ואני מראיינת אנשים מהארץ ומחו"ל.
ואני אחראית על וובינרים חודשיים.
ועוד ועוד אירועים גדולים וקטנים....
ואת יודעת מה הכי מצחיק בכל זה?
שאני בעצמי בכלל לא מנהלת פרויקטים,
בתואר לפחות.
אבל אני לומדת את העולם הזה תוך כדי תנועה,
כי כל מה שאני עושה הוא להעצים ולמקצע מנהלי פרויקטים.
זה תפקיד העמותה, ולפיכך, גם תפקידי.
ובתוך כל זה - אני מדברת איתם על שיטת מ.א.פ,
ועל מודלים אחרים שפיתחתי.
ואני מכניסה את התכנים של התפתחות אישית ורוחנית
גם למקצוע הזה שהוא מאוד ארצי.
כי זה האני מאמין שלי.
ואולי אני לא צריכה לספר לך את זה,
אבל אני ממש מתרגשת...
הגשתי מועמדות לתת הרצאה בכנס בינלאומי של PMI.
עוד לא קיבלתי תשובה חיובית,
אבל
ההרצאה שלי תהיה על איך שיטת מ.א.פ יכולה לעזור למנהל פרויקט
לגייס את הצוות שלו לעבודה משותפת.
במילים אחרות - מה שעשיתי עד כה - לא הולך לאיבוד בכלל.
הוא פשוט משתדרג.
אולי קצת משנה קהל.
אבל התוכן במהות שלו - הוא אותו תוכן.
ואין מאושרת ממני על ההתפתחויות החדשות בחיי.
כותבת לך באהבה גדולה,
ובאיחולי מימוש הפוטנציאל שלך !
לעולם אל תוותרי עד שתגיעי ליעד.
אילנית
שלום לך, כאן אילנית 💛 חג השבועות מזכיר לנו את הקציר. את השיבולים הזהובות. את הפירות שכבר הבשילו. אבל לפני הקציר - הייתה דרך ארוכה. מישהו זרע. השקה. טיפח. שמר. התמיד. ונתן לזמן לעשות את שלו. והתהליך הזה גרם לי לחשוב על כל הפעמים שאנחנו מצפות מעצמנו להשתנות. אנחנו רוצות להרגיש טוב יותר מיד. לאהוב את עצמנו מיד. להפסיק לבקר את עצמנו מיד. אבל בדיוק כמו בטבע - גם שינוי פנימי הוא תהליך. כדי שמשהו חדש יצמח בתוכנו, צריך להתחיל לטפח אותו בעדינות ובהתמדה. ומתוך המקום הזה יצרתי את "חפשי את המטמון" שעשועון אודיו מיוחד ומלא תובנות, שבו אני מזמינה אותך לצאת למסע קטן, אמיץ ומפתיע. דרך השעשועון תראי את הטוב שכבר קיים בך. זה נעשה בצעדים קטנים ועקביים שיכולים לאט לאט לשנות את הדרך שבה את מתייחסת לעצמך. בנוסף לאודיו, מצורפת גם חוברת עבודה להדפסה בפורמט PDF, שתאפשר לך לעקוב יום־יום אחרי התהליך, ולראות איך עם הזמן משהו בתפיסה העצמית שלך מתחיל להשתנות ולהבשיל. והכי יפה? זה לא דורש הרבה זמן ביום. רק כמה דקות של תשומת לב לעצמך. כי בדיוק כמו שדה חיטה - גם אנחנו צריכות לטפח את מה שאנחנו רוצות לראות גדל בתוכנו. לכבוד שבועות, השעשועון זמין במחיר סמלי של 37 ש"ח בלבד חג שבועות שמח 🌾 אילנית 💛
שלום לך כאן אילנית פרימן, יצא לי לשים לב למשהו מעניין: לפעמים אני נוסעת עם המשפחה לטיול / חופשה או סתם נסיעה. ומה לעשות שהחיים קורים ולא תמיד הם נעימים. ולפעמים אני ממש כועסת ועצבנית ובעיקר צודקת. ולפעמים אני גם צועקת או מסתגרת. אבל מה? בתוך כל הבלאגן, אני מצליחה לשים לב ליופי של הנוף. אני רואה את הפרחים והעצים והציפורים. אני נהנית מהשמש (אם לא חם מידי), או מהרוח הקרירה. וזה מדהים. כי יש צד אחד שהוא בתוך כאוס של החיים. ובמקביל לגמרי ולחלוטין בו זמנית, יש צד נוסף שפשוט נהנה להיות בחיים. זה לא פיצול אישיות. זה בא ממקום שאוהב את החיים. ולכן, בין לבין אני גם מסוגלת להפנות את תשומת ליבם של בני המשפחה למשהו יפה שראיתי בחוץ, אפילו אם ממש לפני שניה לא הייתי הבן אדם הכי נחמד (בלשון המעטה). ולמה אני מספרת לך את זה? כי כל כך קל לפספס את הדברים הקטנים שבאמת עושים לנו טוב. דווקא הרגעים הפשוטים – חיוך אקראי, שמש נעימה על הפנים, שיחה קצרה שמרימה את הלב... יכולים להיות כל כך משמעותיים וממש לשנות את הפרספקטיבה לחיים. במשך השנים עשיתי עם עצמי ועם הילדים משחק של למצוא את " הניסים הקטנים של היום " הנס שנסעתי ולא היה פקק. הנס שהגעתי ולא היה תור להמתין. הנס שהתקשר אלי מישהו שחשבתי עליו. הנס שמישהו חייך אלי ברחוב, או אני אליו. הדברים הקטנים האלה שעשו לנו טוב על הלב. נו... את יודעת. אלה שקל לפספס. השבוע אני מזמינה אותך לעצור לרגע, לשים לב, ולהתמקד ביופי שבדברים הקטנים. נסי לשאול את עצמך במהלך היום: 💛 מה היה הרגע הקטן ששימח אותי היום? 💛 מה גרם לי לעצור ולחייך? 💛 איזה דבר קטן אני רוצה לקחת איתי גם למחר? אפשר אפילו לכתוב בסוף היום 2-3 את ה"ניסים הקטנים של היום". זה תרגול פשוט שיכול לשנות לגמרי את נקודת המבט. תזכרי: כשאנחנו מתרגלים מודעות, אנחנו לא משנים את המציאות, אלא את הדרך שבה אנחנו חווים אותה. מאחלת לך יום עם הרבה ניסים ורגעים קטנים של שמחה! שלך באהבה, אילנית
שלום לך כאן אילנית פרימן, אני רוצה להעניק לך מתנה קטנה, שהיא תזכורת גדולה לכולנו לקחת כמה רגעים בשביל עצמנו. ואני אשלח לך אותה מידי יום שישי בתקופה הקרובה. זו תרומתי הצנועה להכנסת שקט ושלווה בתקופה של כאוס ומלחמה. להלן מדיטציה שאני קוראת לה: מדיטצית הקשבה לעצמי במדיטציה אנו לומדים לשים לב לנשימות שלנו, דרך התבוננות במה שקורה בחזה שלנו בתהליך הנשימה. השקט שאנו מקבלים מעניק שלווה, נינוחות ובהירות. הוא גם עוזר לנו להתחבר לעצמנו ולצרכים והרצונות הראשוניים שלנו. אורך המדיטציה: 11:44 דק' בלבד. מתאים גם למתחילים, וגם למי שהזמן שלה קצר. קישור למדיטציה כאן להיכנס לרשימת התפוצה ולקבל דיוורים והצעות
הזמנה למפגש "שקט, נושמים"
תודה על הנס
יוסף מיכאלשווילי - קהילה שלמה חייבת לו את הזכות לעלות לארץ
הדרך שלי אינה קונבנציונלית, אבל היא שלי והיא לוקחת אותי לאן שאני רוצה להגיע !
האם חג הניסים האו רק בחנוכה ?
התג שבתמונה מהווה ציון דרך משמעותי עבורי
תמונה: Photo Art חמישי, 17 ביולי 2014 - צוק איתן. חמישי בלילה, כשהחיילים שלנו נכנסו קרקעית לעזה, אני עם דמעות בעיניים ותפילות ודאגה בלב נכנסתי לחדר לידה במנצ'סטר, ללדת את בני השלישי.... גם אחרי 9 שנים באנגליה ועוד מגורים קודמים בארצות שונות, הלב היה עדיין בישראל. לקח לי שנים להתרגל לחיים באנגליה. הייתי צריכה להתרגל להיות Mrs. Freeman ולא "סתם" אילנית. הייתי צריכה להתרגל לפורמליות ולנימוס הקר. ולכך שלעולם אין לדעת מה באמת חושבים ומרגישים שם, כי כולם מסתובבים כל הזמן עם מסכות. ואין הכוונה למסכות שהתרגלנו לראות בקורונה.... הייתי צריכה להתרגל לזה שחיים בתוך קהילה יהודית בחו"ל מחייבים יותר, מאשר החיים כישראלית בארץ. במיוחד למי שרוצה שהילדים שלו ילכו למסגרות יהודיות. הייתי צריכה להתרגל לזה שהמשפחה שלי, שהיא חלק בלתי נפרד ממני, רחוקה. זה היה קצת כמו לכרות לי איברים, אבל למדתי לחיות עם זה. בתום כל ביקור בישראל היה לי קשה מאוד לעזוב ולחזור לאנגליה, אבל שם היה מרכז חיינו. (בעלי אנגלי למי שתוהה למה). ואז הגיעו חגי תשרי 2014. כמו בכל שנה, גם הפעם היינו בישראל בחגים, אבל זו היתה הפעם הראשונה שחיכיתי כבר לחזור הביתה. לאנגליה. הפעם הראשונה שהרגשתי ששם זה הבית, ופה כבר פחות. ודווקא אז קרה המהפך ! סוף נובמבר 2014 - נאלצנו לקבל החלטה חד משמעית, איפה אנחנו רוצים לחיות. אנגליה או ישראל. לא, אנחנו לא פושעים הנמלטים מהחוק, אבל גם לאזרחים תמימים יש לעיתים אילוצים. ההחלטה היתה חייבת להתקבל באופן מיידי, והביצוע שלה היה צריך לצאת לפועל ללא דיחוי. וכששמו אותנו בלי שתכננו עם הגב לקיר, ועם סוג של אקדח לרקה - היה ברור לנו שחוזרים לישראל. ההחלטה נפלה בתוך דקות! 3 שבועות בדיוק עברו מאז שקיבלנו את ההחלטה לחזור, ועד שהיינו על המטוס בחזרה עם ילדנו ופקלאותינו. 3 שבועות של טירוף. לא אשכח איך ביד אחת הנקתי את נועם שהיה אז בן 4.5 חודשים, וביד השניה הסתובבתי בבית עם טאבלט וצילמתי רהיטים כדי להעלות לרשת למכירה. בתוך 3 שבועות בלבד, מכרנו 2 מכוניות (מתגעגעת ל CRV שהיתה שלי שם...), מכרתי את רוב הריהוט. ארגנתי משלוח לישראל עם השאר. מיינתי, ארזתי, זרקתי, סידרתי מסמכים רלוונטיים.... דאגתי שלילדים הגדולים יותר יהיו בית ספר וגן בארץ שיקבלו אותם באמצע השנה. וכל זאת בזמן שבעלי חיסל את העסק שהיה לו שם. אני לא יודעת אם אי פעם יצא לך לעבור דירה... אבל אם כן - תארי לך לעבור לעיר אחרת, או לארץ אחרת. יש כל כך הרבה דברים שצריך לדאוג להם, וחלק גדול מהם מתגלה תוך כדי תנועה. ולעשות כל זאת בתוך זמן כמעט אפס, עם 3 ילדים קטנים בבית. בלי שהיה לנו זמן להתכונן, או לתכנן, או אפילו להסתגל בכלל לרעיון. קפצנו ישירות לביצוע, כי המציאות חייבה אותנו. אבל... לאורך כל הזמן הזה היתה לבעלי ולי הרגשה שיש משהו גדול מאיתנו שקובע את המהלך. שזה לא קורה סתם. שאנחנו נישאים על פני גל שסוחף אותנו לישראל, כי ככה אלוהים או היקום או איך שלא תקראו לזה החליט. אחרת מה הבהלה? מה החיפזון? למה להתנהג כאילו אנחנו בורחים מפני אסון? יותר מזה ! היקום פשוט התגייס לעזור לנו לעלות על המטוס. משום מקום הופיעו כל מיני מלאכים שעזרו בסידור הבית, במיון החפצים. במכירה של הרהיטים. והעובדה ששתי המכוניות נמכרו בתוך דקות מרגע שפרסמנו אותן, הדהימה אותנו. במיוחד אחרי שבעלי ניסה כמה חודשים קודם למכור את שלו, ללא שום רמז לקונה. זה היה כאילו מישהו למעלה מוודא שנעזוב בתאריך שקבענו ! לא ידענו להסביר את זה, וגם לא התעכבנו לנסות להבין. היינו עסוקים באריזות. ביום חמישי, 14 בדצמבר 2014 נחתנו בישראל. ביום שישי, 15 בדצמבר 2014 קרסה התקרה בבית בו גרנו במנצ'סטר. לא נודע לנו על כך אלא שבוע לאחר מכן מהמתווך, ואז הבנו את הבהילות. פתאום היה ברור למה היה כל כך דחוף ליקום להוציא אותנו משם. ולמה אני בכלל מספרת לך את כל זה? היה נכון לחשוב שאני רוצה להעביר לך את המסר של ההתמסרות למה שהיקום רוצה בשבילנו, כי הוא תמיד מכוון אותנו לטוב. אבל האמת היא שהפעם הזו, זה הרבה יותר פשוט ! הסתיו הגיע. ופתאום התגעגעתי כל כך לשלכת באנגליה. לצבעים המשתנים של העצים. למדרכות המתמלאות ערימות של עלים. לגשם המטפטף. למעילים, לכפפות, לצעיפים.... אז זה פוסט קצת נוסטלגי, אבל הוא בא מהלב. ואם בין השורות המסר של התמסרות בכל זאת עובר - הרי זה משובח ! אוהבת תמיד, אילנית
